פסק-דין בתיק ב"ל 17635-10-09

1.                 לפנינו תביעתו של התובע, מר רוני חלבי, להכיר באירוע מוחי שאירע לו ביום 4/9/2008 כ" תאונת עבודה". תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע, מן הטעם שלא הוכח קיומו של "אירוע חריג" כלשהו שאירע תוך כדי ועקב עבודתו ואשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 4/9/2008; עוד ציין הנתבע כי האוטם התפתח כתוצאה ממצב של קרישיות יתר כרוני מולד (ר' מכתב הדחייה מיום 4/5/2009).

2.                 בעניין החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו.

3.                 אלה העובדות החשובות לענייננו:

(א)              התובע, יליד שנת 1969, עבד כמנהל משמרת בחברת תמה תעשיות פלסטיק, בקיבוץ משמר העמק, החל מיום 16/10/2005 ועד לקרות האירוע המוחי. מפעל תמה הינו מפעל לייצור מוצרי פלסטיק. כמנהל משמרת היה התובע אחראי על מכונות הייצור, 13 במספר, וכן על שני עובדים מתחתיו. עבודת התובע הייתה עבודת משמרות, בוקר, צהריים וערב.

(ב)               ביום 4/9/2008 כאשר התובע עבד במשמרת ערב יחד עם שני עובדים נוספים, מר ספא מריח ושלומי, חש לפתע שלא בטוב. האח התורן ממרפאת הקיבוץ נקרא אל התובע במפעל והפנה אותו לבית החולים בני ציון.

(ג)                התובע פנה לבית החולים בני ציון בחיפה ביום 4/9/2008 והתקבל בשעה 2:55, שם אובחן שהוא סובל מאירוע מוחי. התובע אושפז בבית החולים למשך 7 ימים (ר' מכתב שחרור מחדר מיון מרכז רפואי בני ציון חיפה, וכן מוצג נ/6) .

(ד)               מאז לא חזר התובע לעבודתו.

טענות  הצדדים

4.                 התובע טוען כי ביום 4/9/2008 עבד במשמרת עם מר ספא מריח, שהיה עובד חדש ולא מיומן, ועובד נוסף בשם שלומי. כתוצאה מכך לא עמדו העובדים בקצב העבודה והתובע החל לצעוק על ספא ועל שלומי להגביר את קצב העבודה. בסמוך לאחר מכן, טוען התובע החל לחוש שלא בטוב וחווה אירוע מוחי. לטענת התובע מדובר ב"אירוע חריג" בעבודתו ואלמלא נאלץ לעבוד באותה משמרת עם שני עובדים בלתי מיומנים שהאטו את קצב העבודה ואף עלולים היו לגרום לנזקים, לא היה נלחץ, צועק עליהם ולוקה באירוע מוחי.

5.                 מנגד טוען הנתבע, כי התובע לא הוכיח קיום "אירוע תאונתי חריג" שאירע לו תוך כדי ועקב עבודתו. הנתבע מוסיף וטוען כי אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין האירוע המוחי בו לקה התובע, שכן האירוע המוחי אירע כתוצאה ממצבו התחלואתי הטבעי של התובע.

דיון  והכרעה

6.                 אמות המידה בפסיקה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה דומות לאלה שבאוטם שריר הלב. על התובע להוכיח בשלב הראשון, קיומו של " אירוע חריג" או "מאמץ בלתי רגיל" בעבודתו, בעת קרות האוטם או בסמוך לו.

רק אם ישכיל התובע להוכיח כי אירע " אירוע חריג" - ימונה, בשלב השני, מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשות החריגה בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע.

ל"אירוע חריג" - יחשב דחק נפשי בלתי רגיל בחיי העבודה,  למשל - התרגזות, או - מאמץ גופני יוצא דופן. הקביעה בדבר חריגות הדחק הנפשי או עצמת ההתרגזות תיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר, אל מול עבודתו השגרתית והרגילה של המבוטח. אולם, הבחינה הסובייקטיבית לדחק הנפשי טעונה, לכשעצמה, ראיות אובייקטיביות זאת " משאין ביה"ד לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה" (ר' עב"ל 458/99, פלבסקי מאיר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13/2/2002).

7.                 עוד נפסק כי בימינו חיי עובד אינם מתנהלים על מי מנוחות וכי דחק נפשי הוא שגרתי ומנת חלקם של העובדים; חיי העבודה רצופים לעיתם קרובות בתסכול, רגשות קיפוח התרגזות וכעס, ברם על מנת שדחק נפשי יוכר כ"אירוע חריג" יש להוכיח מימד המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שגרתי:

" חיי אדם עובד בן זמננו אינם מתנהלים, בדרך כלל, על מי מנוחות. הוא אינו נתון בסביבה "סטרילית", חפה ממוקדי חיכוך ומתח ובעיקר כל אימת שמדובר ביחסי עבודה היררכיים בו כפוף העובד להוראות הממונים עליו, שלא תמיד ישביעהו נחת. קיום הרמוניה מושלמת ביחסי העבודה-הוא מטבע הדברים חיזיון בלתי נפרץ, וחיי העבודה רציפים לעיתים מזומנות בתסכול, רגשות קיפוח, התרגזות וכעס, ברמה זו או אחרת.

על מנת שיוכר דחק נפשי כ"אירוע חריג" במשמעות ההלכה הפסוקה, צריך שיהא לו מימד המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שיגרתי שהוא מנת חלקם של עובדים במערכות העבודה"

(ר' דב"ע נד/0-203 שלמה אברהמוביץ -המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 8/11/1994).

בנוסף, בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים (ר' דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו עמ' 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ' עמ' 349).